<h1>סמ"ק מצוריך סימן קצ"ט</h1>
<h2>דף לז.</h2>
ומסוכנת אם היא בהמה גסה אם פשטה ידה או רגלה כשהיא כפופה או שהיא פשוטה וכפפתוה הרי זה פירכוס וכשירה, ובבהמה דקה ובחיה בין גסה ובין דקה אם פשטה ידה ולא החזירה הרי זה אסורה שאין זה אלא הוצאת נפש בלבד, ועוף אפילו לא רפרף אלא גופו וכשכש בזנבו הרי זה פירכוס, ומ"מ אע"ג שפרכסה חסידים הראשונים לא היו אוכלים ממנה, והבריאה אינה צריכה פרכוסא), ואיזהו מסוכנת כל שמעמידין אותה ואינה יכולה לעמודב). א) וכן שנינו בפרק השוחט (חולין ל"ג) שהשוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהם דם הרי אילו מותרים ואין אומרים שמא מתה היא, עכ"ל ס"ג (סי' קל"ד). ב) הא דאמרינן (שם דף ל"ז) דמסוכנת שריא הני מילי בבהמת ישראל דהתורה חסא על ממונן אבל לקחה מן הגוי אסור, לשון השערים.
<h2>דף מב.</h2>
תנא דבי ר' ישמעאל בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל אילו י"ח טריפות שנאמרו לו למשה בסיני. ואילו הן, נקובה, ופסוקה, נטולה, וחסורה, קרועה, דרוסה, נפולה, שבורה, בסגר, ושב שמעתתא, הרי י"ח. בסגר פי' בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה טריפה, כמה חסרון בשדרה בית שמאי אומרים ב' חוליות ובית הלל אומרים חוליא אחת ואמר רב יהודה אמר שמואל וכן לטריפה. גלודה טריפה, חרותה טריפה, (שב) [שית] שמעתתא, אמר רב מתנא האי בוקא דאטמא דשף מדוכתא טריפה, פ"ה ראש עצם קולית הירך שקפץ ממקומו חור שבעצם האליה שהוא תחוב בו והוא דאיעכל לניביה, עכ"ל הקו'. אמר רבינא בר רב פפא משמיה דרב (שם) לקתה בכוליא אחת וכל שכן בשתיהן והוא דמטא לקות [במקום] חיסרון לפי' הקו' טריפה אמר רב חנן בר שמואל (לפנינו איתא, ואמר רבה בר בר חנה) (שם) סימנין שנתדלדלו ברובן טריפה אמר רב מתנא אמר שמואל נעקרה צלע מעיקרו טריפה, גולגולת שנחבסה ברובו טריפה, בשר החופה את רוב כרס ברובו טריפה — פ"ה זהו קרום עב שקורין טנפצ"א כשפותחין את הבהמה וחותכין אותה. ונקובה עשרה הוו ואילו הן, נקובת הושט, ניקב קרום של מוח, ניקב הלב לבית חללו, ניקבה הריאה, ניקבה הקיבה, ניקבה המרה, ניקבו הדקין, ניקב כרס הפנימי, ניקב המסס ובית הכוסות, ניקב הטחול, הרי י'. כל נקובות במשהו אבל פסוקי שיעורייהו ברובא, ופסוקא תרי הויין פסוקת הגרגרת וחוט השדרה שנפסק. נטולה שיתא הוו, ניטל הכבד, בוקא דאטמא דשף מדוכתא, סימנין שנתדלדלו, צלע שנעקרה, גלודה שניטל עורה והופשטה כולה או מחמת שחין או מחמת מלאכה, חרותה בידי אדם. וחסירה תלתא הוו, ריאה שנחסרה, נחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה, כמה חסרון בשדרה, וקרועה תרי הוו, נקרע רוב כרס החיצונה, ובשר החופה את הכרס, ודרוסה חדא היא דרוסת הזאב. ונטולה חדא היא נפלה מן הגג, ושבורה תרי הוו, נשברו רוב צלעותיה, וגולגולת שנחבסה — פ"ה שהוכה מכות רבות ולא נפחתה ולא ניקב הקרום, נחבסה דמסיאה ב' ל', ומיהו הסכימו (כל) בעלי התלמוד והעמידו כל טריפות בכלל שמונה עשרה דחשבינן עשרה ניקובי כחד ותרי פסוקי כחד. ועתה אפרש כולהו, נקובת הושט במשהו טריפה ואפילו בקוץ ואפילו במחט והוא שנקבו שתי עורות שלו אבל נקב אחד מהם לבדו כשר, ואמר רבה (שם) שתי עורות יש לו לושט חיצון אדום ופנימי לבן והלכך אמרו ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים נפקא מינה ספק דרוסה. ניקב הקרום של מוח טריפה והוא שנקבו שניהם קרמא עילאה וקרמא תתאה אבל אי ניקב עילאה ולא אינקב בתתאה תתאה מגין. ניקב הלב לבית חללו לא שנא לבית חלל גדול ולא שנא לבית חלל קטן, ובקנה הלב הוא אותו שעל גבי דופני הריאה ונקובתו במשהו כרב דקיימא לן כוותיה באיסורי. הג', בוושט ובדקין ובמרה ובשאר נקבים לא שייך למתני בהן לבית חללו דכיון שהן דקין הרבה פשיטא שלא יועיל שום נקב אם לא ניקב עד החלל שהרי הנקב יהיה קטן ביותר אבל הלב שכתלי הלב עבין הרבה הוה אמינא שיועיל בו נקב קטן לטריפה אפילו לא יהיה עד החלל דומיא דריאה שעבה כמו כן ולא בעינן שניקבה [לבית] חללה אליבא דת"ק, עכ"ל התו' (חולין דף מ"ב ד"ה ניקב). ניקובה הריאה והוא שניקבה קרמאה עילאה וקרמאה תתאה, ואם שחט הקנה ואחר כך ניקבה הריאה כשירה דכמאן דמינחא בדיקולא דמיא הואיל וחיי ריאה תלויין בקנה אבל מעיים לא. ועניין האונות מפרש בפנים. וכל עניין הסירכות שטרפו חכמים בריאה אפילו כחוט השערה חוששין בו, ובלבד שיהא חוט קשה, אבל אם נמצא תותב ורירא מתפרק מאיליו ואין מקומו ניכר כשירה, וכן אם נמצא נקב בריאה היכא דמשמשא ידא דטבחא כשירה כדמפרש התלמוד (שם דף מ"ט) והילכתא תלינן. מרה שניקבה טריפה והוא שנקבה שלא במקום דבוקה בכבד אבל אם נקבה וכבד סותמת את הנקב כשירה. ניקב כרס הפנימי הרבה תנאים ואמוראים (שם דף נ') נחלקו אזו כרס הפנימי והואיל ולא איפסק הילכתא כמאן אזלינן לחומרא וטרפינן בכל הכרס בנקב משהו כבני מערבא דאמרי כל הכרס כולו זהו כרס הפנימי. פסוקת הגרגרת טריפה והיא שנפסקה ברובא וכמה רובא רוב חללה והכי קימא לן. חוט השדרה שנפסק טריפה, אבל נשברה השדרה ולא נפסק החוט כשירה כי הטרפות אינו תלוי בשדרה כי אם בחוט שאם נפסק רובו טריפה, ואם נתמסמס או נשפך כקיתון טריפה. גלודה רבי מאיר מכשיר וחכמים פוסלין וחזר בו רבי מאיר, חרותא טריפה איזהו חרותא כל שצמקה ריאה שלה בידי שמים כשירה בידי אדם טריפה דלא הדרא ברי, פי' בידי שמים על ידי זיקין ורעמים, בידי אדם כגון ששחט חברתה לפניה. פי' רב יהודאי גאון, כל היכא דצריכה בדיקה כגון דרוסה ונפולה אי נמי נשברה השדרה ולא ידעינן אי איפסיק חוט השדרה דצריכה בדיקה אי שחט לה אסורה, דמה דבדקינן לנפולה ודרוסה ושבורה הני מילי כרבנן דחכימן הוו בקיאין למבדק אבל השתא לא ידעינן למיקם על בדיקה שפיר אמרי רבנן דמשהינן תריסר ירחי שתא והדר משתרי, ואם נקיבה היא ומעברה וילדה שריא למשחט מיקמי תריסר ירחי שתא דאמרינן בזכרים כל שנים עשר חדש ובנקבות כל שאינה יולדת. גלודה בבהמה טריפה אבל לענין עוף פי' חכמים אם נמרטו כנפיה כשירה והיא נוצה גדולה והוא הדין נוצה קטנה הסמוכה לבשר [שאם] ניטלה כשירה. ניטלה האם כשירה, תניא (דף נ"ה) היא האום היא טרפחת היא שלפוחית. ניקב הזפק כשירה רבי אומר אפילו ניטל, אמר רבה ואיתמא רבי יהושע בן לוי גגו של זפק נידון כוושט בנקובת משהו והיכא אמר רב ביבי בר אביי כל שנמשך עמו. בהמה שנמצאת בעלת כוליא אחת או בעלת שלוש כוליות מדאצטריך קרא למפסל לגבוה כדדרשינן מואת שתי הכליות מכלל דבהדיוט שרי. בהרי"ל.
<h2>דף מג.</h2>
ואמר רב נחמן ניקב הקורקבן פירוש עור החיצון וכיס שלו קיים פירוש הפנימי או איפכא זה בלא זה כשרא), וכן אם נקבו שניהם זה שלא כנגד זה כשר, ומעשה בא (שם מ"ח) לפני ר"י ב"ר שמואל בקורקבן שניקב ושומן סותמתו והתירו, אבל ושט שיש לו שני עורות אע"ג דזה בלא זה כשר אפילו הכי נקבו שניהם זה שלא כנגד זה טריפה. א) והא דמכשרינן ניקב הקורקבן שזהו החיצון וכיס שלו קיים שזהו הפנימי היינו דוקא כשניקב [מחמת] חלי בלא מחט אבל אם נמצאת מחט בחיצון לצד חוץ אף על גב דפנימי קיים טריפה, דמה נפשך אם בא מחט מבחוץ הרי ניקב הושט ואם בא דרך פנים עם המאכל הרי ניקב גם הפנימי ועבר וניקב גם החיצון, ואף על גב דאין נקב בפנימי קרום עלה בו וסותמו, ומיהו הא דאמרינן ניקב הכרס שהוא הפנימי והקורקבן שלו קיים דכשר מתוקם שפיר על ידי מחט דהא מבפנים ניקב עם המאכל ולא ניקב כי אם הפנימי, עכ"ל ס"ק.
<h2>דף מה.</h2>
דין נקבים שבגרגרת אם יש בהן חיסרון כאיסר, ואם אין בהן חסרון ברובא, וכן נקבים בדקים מצטרפין כבאיסר (ו)אם יש בהן חסרון, ואם אין בהן חסרון מצטרפין ברובא, ואם היא סדוקה לארכה אם נשתייר חוליא אחת למעלה וחוליא אחת למטה כשירהא), ואם נקבה למטה מהכשר שחיטה דינה במשהו כריאה, כדאמרינן ניקב הקנה למטה מן החזה נידון כריאהב). א) וכמה חוליא אחת שלש אצבעות, לס"ג. ב) בין בקנה הריאה בין בקנה הכבד בין בקנה הלב, כי אמר רב (שם דף מ"ה) (א"ה לפנינו איתא אמימר משמיה דרב נחמן) משנכנס הגרגרת מתחלקת לג' קנים אחד לריאה שני לכבד שלישי ללב, עכ"ל ס"ג.
<h2>דף מה:</h2>
חוט השדרה שנפסק ברובו טריפה, ובראש פירוש שהוא קרום של מוח במשהוא), ניקב חוט השדרה למטה לצד הזנב עד בין הפרשות ברובו מכאן ואילך כשר ובעוף עד בין אגפיים ברובו כשרב). א) אמר ר' יהושע בן לוי (שם מ"ה) חמשה קרמין שהן במשהו במה דברים אמורים כל זמן שהן בתוך עוגל הראש אבל משיתחיל המוח לימשך אל השדרה דינו כחוט השדרה ברובו רוב עורו של כף החוט, והחוט מתחיל בין הפולין כניא גלאשרא שבתוך הראש ולחוץ אבל הפולין עצמם כלפנים, עכ"ל ס"ג. ב) בין אגפים יש להסתפק אי סוף העצם קאמרי דהיינו מקום שכנפים שוכבים על העוף בסופו או שמא אתחילת העצם קאי מקום חיבור הכנפים בגוף העוף, ויש להחמיר מספק ונטריף אם נפסק החוט עד סוף העצם, צ"ע בס"ג עכ"ל ס"ק. [העוף אין לו כרס והמסס ולא בית הכוסות אבל יש לו זפק וקורקבן, והזפק שניקב בגגו טריפה ואיזהו גגו של זפק כל שימתח בצאורו עם הושט אבל שאר הזפק אם ניקב במשהו כשירה, תורבץ הושט הוא מקום שאין כשר לשחיטה, ופסוקת הגרגרת ברובא ונחלקו בה חכמים אם צריך רוב חללה או רוב עוביה גרידא. סימנין שנתדלדלו ברובא טריפה, פר"ח שנפרד הקנה מן הושט. שני קרומים יש למוח שבראש ניקב העליון סמוך לעצם בלבד כשר ואם ניקב התחתון סמוך למוח טריפה במשהו ואם נתמעך המוח והקרום קיים כשירה, ואם נשפך כמים טריפה. ניקבה המרה טריפה, א"ר יוחנן (חולין דף מ"ג) מרה שניקבה וכבד סותמתה כשירה, ואם ניקב הכבד כנגד המרה טריפה — הגה"ה, בהמה שלא נמצאת בה מרה בדיקני הריאה בלישני אם היא מרה כשירה ואם לאו טריפה וכן פסקו הה"ג, עכ"ל התוס' בפרק אלו טריפות (עיין ברא"ש ריש פרק אלו טריפות, בה"ג הלכות טריפות). ניקב הלב לבית חללו וכן ניקבה הריאה טריפה, עכ"ל ס"ג.
<h2>דף מו:</h2>
שלא לאכול טריפה דכתיב (שמות כ"ב) לא תאכלו. ואילו הלכות טריפות, דין תרי אוני דסריכן אהדדי שלא כסדרן טריפה, ואי כסדרן סריכין צריכין בדיקה בנפיחה ולדידן דלא בקיאין בנפיחה טריפה גם י"א שהיא טריפה אפילו ע"י בדיקה בנפיחה לדברי ר"ח בשם הגאון רבינו גרשום נ"ע דהיכא דעיקרייהו מפרקי טריפה אפילו כסדרן, ואין סירכא כשירה בכסדרן אלא במקום שהאונא מתחלת לחלק. דין אומא באונא הסריכן להדדי טריפה אפילו כסדרן, ריאה הסרוכה לדופן אם האומה דהויא ברחב החזה טריפה ואם האונא דהויא במיצר החזה סרוכה לדופן כשירה על ידי נפיחה, כדאמר רב נחמן (חולין דף מ"ו) ריאה שנקבה ודופן סותמתה כשירה והוא דסביך בבשרא שבין הצלעות אבל בצלעות עצמו לא סגי דסוף הסירכא ליפסק ואפילו סביך בבשרא דקאמרינן דכשירה היינו דווקא בנפיחה כך פירשו הגאוניםא), ואם יש סירכא לריאה סרוכה לשומן הלב או לשום מקום אחר טריפה. דין חשבון האונות, תלתא מימינא ותרתי משמאלא מלבד תרי אומי ואי חליף או חסר או יתיר טריפה, ואם היתרת בדרא דאוני כשירה, ולא מצטרפא העינוניתא דורדא להשלים חסרון האונות אפילו מימינא כיון דלא קיימא בדרא דאונא, ואם יש שתי עינוניתא דורדא וכן אם אין בה אפילו אחת טריפה ויש מפרשים דכשירה ומיהו פוסקים לחומראב). א) ולדידן דלא בקיאינן בנפיחה כל הסרכות טריפות, ומיהו כי ליכא סירכא כי אם קרום ההולך מאונא לאונא כסדרן רגילין להכשיר כי ליכא חלון והוא דאיכא חיתוכי דאוני אבל אי איכא חלון טריפה, עכ"ל ס"ק]. [ואין מועיל בדיקה בנפיחה וכל שכן שאם דבוקות הן זו על זו הראשונה על השלישית, והגאונים כתבו דמאחר שהאחת דבוקה אל חבירתה זהו גידולן ורביצתן ואין לחוש, ורבינו יהודה מורה הלכה למעשה שאין (הלכה לסירכא אפילו) לחוש בסירכא דחלון טפי'] כי לא מצינו חילוק זה, בהרי"ל, (עיין חולין דף מ"ו תוספות ד"ה אבל)]. הלכות איסור והיתר מה"ר ירוחם. בשר לקדירה מדיחו היטב או שורהו במים ומולחו מב' צדדין היטב עד שיקרא אינו נאכל מחמת מלחו — פי' בלי הדחה ותרנגולת וטלה מבפנים ומבחוץ ואם נמלחו מבפנים או מבחוץ לבד יש אוסרין ויש מתירין. וישהא במלח כשיעור צלייה, כי בה"ג פי' שיעור מליחה כצלייה כי זה מוציא דם כזה ושיעורו מיל, וכן פירש רבינו מיימון (הלכות מאכלות אסורות פ"ו ה"י) וכן נמצא בתשובת רש"י, והוא תחום שבת כדאמרינן ביומא (עיין בדף ס"ט). וכשרוצה לבשלה מדיח' הבשר לכל הפחות ב' פעמים דמים ראשונים להעביר המלח והדם והשנייה להעביר הלחלוחית כדמסיק מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה ובדיעבד שרי בפעם אחת, וישים המים תחילה בכלי קודם הבשר מלוח בעוד שהוא לח, עכ"ל. ב) והיכא דנמצאת העינוניתא דורדא בצד שמאל טריפה דהויא כמו חליף דטריף רבא בפרק אילו טריפות, עכ"ל תו' (חולין דף מ"ז ד"ה אבל).
<h2>דף מז.</h2>
דין בועא שבריאה, תרי בועי דסמיכן אי שפכן אהדדי כשירה אבל תרי [בועי] דסמיכי בגבה ולא שפכן אהדדי או חדא בשיפולי ריאה טריפה, וכן פירש בס"ג (הלכות טריפות סי' ס"ג), ושיפולי ריאה רוצה לומר כל חתוכי חריץ של האומות והאונות [בין] מלמטה בין מן הצדדין, ואם נקבה הבועה טריפה, ואין מקיפין בבועא, וכן אם נשתנת הריאה ממראה שלה שרגילה להיות או מדבר אחרא) טריפהב). א) [באותן שינויין דמפרש התלמוד דטריפה]. ב) אמר רבא (שם דף מ"ו) האי ריאה שהאדימה — פ"ה — שנקרא טור"א לא שנא האדימה כולה ולא שנא האדימה מקצתו כשירה, ור"ח פי' לא שנא כולה ולא שנא מקצתו טריפה והא דאמר אדומה (כולו) [כר'] נתן כשירה היינו במתלבנת על ידי נפיחה. ואמר רבא ריאה שיבשה מקצתה כדי שתפרך בצפורן טריפה, ואמר רבא ריאה דקיימי גילדי גילדי — פ"ה קליפות קרושטו"ש כעין מכות מלאנ"ש — אוכמי אוכמי — (כמין) שחורות חזותא חזותא — גונים גונים — כשירה, ודווקא הני גווני דלא מטרפא בהו כגון אדומה ירוקה והנך דלקמן בהגה"ה, אמר רפרם (שם מ"ז) האי ריאה דדמיא לאופתא טריפה, פ"ה בקעת עצים וכדמפרש בגישתא שקשה משאה כעץ דפחיזא ונעשת לבנה כבקעת והיינו נמי בחזותא, ואיכא דאמרי בחזותא איכא דאמרי דשיעא כאופתא דלית ליה חתוכי דאוני טריפה — פ"ה וכל אלה מין ירוקה הן [ומכל מקום] שזה משונה מזה וכל מראה קרו"ג נקרא ירוק — אמר רבינא אטום בריאה — פ"ה [דוכתא] ומטמטם ולא עייל זיקא כמראה לזור לא ירוק ולא שיחור — כשירה כדיותא טריפה — פ"ה קורט דיו יבש והוא שחור — ירוקה כשירה אדומה כשירה, צבע אמר רב כהנא ככברא כשירה — פ"ה בריאה שמראה [שלה] דומה לכבד כשירה, כבשרא טריפה — פ"ה ובהכי קים להו דבהכי הוי לקותא, וסימן ובשר בשדה טריפה לא תאכלו. אמר רב סמא האי (מין) [ריאה] דדמיא לכשותא — פ"ה ירוקה ולא כעשבים קרואה בל' כמראה השות הומלין, וכמוריקא — פ"ה כרכוס — וכגון ביעתא — פי' ביצה — טריפה, פ"ה וכל אלה מין ירוקה הן [ומכל מקום] שזה משונה מזה וכל מראה קרו"ג נקרא ירוק, אמר רבינא אטום בריאה — פ"ה [דוכתא] ומטמטם ולא עייל זיקא בגויה מנסבן סכינא וקרעינן לה אית ביה מוגלא — פי' קמי טורא — ודאי מחמת מוגלא הוא וכשירה ואי לא מותבינן עליה — פ"ה מניח עליה על אותו אטום לאחר שנקרע — גדפא — פלומ"א בל"ע — או גולאקש או רוקה [אי מבצבצא] — פ"ה דנייד דווקא אי מבצבצת כשירה דהא עייל בה זיקה. אמר רב יוסף קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום — פ"ה שסופו ליסתר — וכל סירכי דריאה קרום העולה מחמת מכה הן הילכך אף על גב דלא נפיחה זיקה טריפה, אמר עולא ריאה שנשפכה כקיתון כשירה — פ"ה בשר הריאה נמוקה בתוך קרומים שלו ונשפך מראשה לסופה ומסופה לראשה בתוך הקרומים וחסרון הוא זה שמתחילה כולה מליאה ועכשיו חצי ריקנית — אמר רבא והוא דקיימי סמפונות — פ"ה שלא נימוחו הקנוקנות — מנא ידעינן שמא נימחא אחת מהן מייתינא צעא דקוניא — פי' קערה של חרס המחופה באפר שקורין פלומיר חלקה היא והיא נראת יפה יפה — שפכינן ליה בגוה — קורעים הקרום והכל נשפך אי אית ביה (סמיקי) [שורייקי] חיורי בוייקש בלאנק"ש — טריפה שמיחוי הסמפונות הוא ואי לא כשירה. אמר רבא ריאה שנימוקה וקרום שלה קים אפילו מחזקת רביעית כשירה, פ"ה נמוקה נתרוקנה מאיליה במקצת ואינה נשפכת כקיתון אבל אין שם כלום אפילו מחזקת רביעית פי' חלל דחסרון מחזקת רביעית הלוג, עכ"ל ספר מצוות הגדול.
<h2>דף מח:</h2>
דין מחט שנמצאת בריאה ואין המחט נראת מבחוץ והריאה באה שלימה לפנינו כשירה ואפילו באלימתא ואפילו קופא לבר ואם באה לפנינו חתוכה עם המחט טריפה, וכן מחט שנמצא בחתיכת הכבד אי קופא לבר לצד חוץ פירוש בתוך חלל הבהמה טריפה ואפילו בשלימה דדרך הושט בא המאכל ויצא לחוץ וחזר ונכנס בכבד והויא לה נקובת הושט במשהו וטריפהא), ובקופה לגאו כשירה ואפילו בחתוכה, ובמחט קטינתא כמחט דידן בכל ענין בחיתוכה טריפה אבל בריאה שלימה וכן בכבד שלם בכל עניין כשירה בקטינתא, ודינים הללו בריאה ובכבד לפי שהריאה והכבד תלויין בקנה, אבל אם נמצאת מחט תחובה בעובי בית הכוסות מבפנים לצד המאכל וכן במקום אחר מבפנים בכרס ואפילו באלימתא כשירה, אפילו קופא של מחט תחובה בעור דהיינו קופא לבר לצד חוץ אפילו הכי כשירה משום דאוכלין [ומשקין] דחקוה רק שיהיה העור שלם מבחוץ, וכן אם נמצא מחט בחלל הקורקבןב), אם נתחב קופא בבשר מבפנים אפילו לצד חוץ כשירה רק שיהיה העור שלם מבחוץ, וטעמא שאנו מכשירין בכרס ובקורקבן ואפילו קופא לבר פי' לצד חוץ היינו משום שהקורקבן ובית הכוסות תלויין בושט ובא המחט עם המאכל ואפילו קופא לבר דאוכלין ומשקין דחקוה אבל הכבד תלוי בקנה ואין רגילות להקדים קנה לושט וגם ליכא אוכלין ומשקיןג). [שלמו דיני קופא לבר ולגאו מל' אבי הספר רבינו יצחק]. א) ומיהו בתוספות (חולין דף מ"ח ד"ה אי) פירש דקופא לבר היינו לצד חוץ ולעולם כל המחט כולו בתוך הכבד כדפירש בהגה"ה גדולה, עכ"ל סמ"ק. ב) ומהר"ם נ"ע אוסר ואוסר השאר אווזות שנמלחו ושנתערבו עמה שהיא חתיכה הראוייה להתכבד ואפילו באלף לא בטיל, ואסר הפשטיד"א שנאפו עם פשטיד"א שנעשו מאותו אווז שנמצא המחט בקורקבן דסבר דהא מילתא היא — הגה"ה, ומיהו התו' התירו מחט (הקורקבן) שנמצא בחלל הקורקבן כולו, עכ"ל [תשב"ץ (סי' שכ"ח)]. ג) שערים, זה הכלל היכא דליכא ריעותא כגון בשלימה מחמרינן יותר בכבד מבריאה לפי שסמפוני הכבד קצרים, דבריאה בין קופא לבר ובין קופא לגאו ובין באלימתא ובין בקטינתא לא מחזקינן ריעותא איכא למימר דבאה דרך הקנה כשירה שהרי לא נקב לא הושט ולא הריאה אבל בכבד אלימתא בקופא לבר ודאי לא באה דרך הקנה והסמפונא שקופא של מחט אלימתא לא היה יכול לילך דרך שם וליכנס דרך שם בתחילה מפני שהם קצרים כדפי' ודאי דרך הושט באה וחודא של מחט ניכנס בתחילה ונקב הושט והלך ונכנס בין בכבד וטריפה דנקובת הושט הוא, אבל היכא דאיכא ריעותא כגון בחתוכה או אפילו בשלימה עכשיו דינינו הכל כדין חתוכה כדפי' בפנים לפי שאין אנו בקיאין בבדיקה של נפיחה מחמרינן יותר בריאה מכבד לפי שאין נקב הריאה לבד טריפה (ונקב הריאה לבד אינו טריפה), ונקב הכבד לבד [אינו] טריפה, ובכבד אלימתא וקופא לבר פי' לצד הסמפונות ודאי דרך הקנה וסמפונות באה ונכנס חודה של מחט בתחילה וכשירה שהרי נקובת הושט דקופא של אלימתא לא היה יכול ליכנס בתחילה ולינקוב הושט, אבל בריאה טריפה אפילו אלימתא ואפילו קופא לגאו דנהי נמי דלא באה דרך הושט ולא נקב הושט מכל מקום שמא הלכה ונקבה הריאה מעבר לעבר, אבל קטינתא במחטין שלנו אפילו קופא לגאו טריפה בין בכבד ובין בריאה איפשר שבא דרך הושט וניקב הושט שהרי גם הקופא יכולה לנקב כמו החודא והיכא דאיכא ריעותא מחזקינן ריעותא עכ"ל.
<h2>דף מט.</h2>
[דין] תולעים שיצאו מן הריאה כשירה דלאחר שחיטה פירשו, ואם נתחב המחט בפנים בדקין או בכרס או מקורקבן ונמצא עליו קורט דם מבחוץ כנגד המחט טריפה, ואם המחט ניכרת משני צדדין ואין קורט דם לא על המחט ולא על הבשר אמרינן דלאחר שחיטה יצא לחוץ וכשירה ולא חיישינן שמחיים יצא לחוץא). א) מיהו בע"ז פרק אין מעמידין (דף ל"ב) גבי עור לבוב דקאמר בברייתא יש עליו קורט דם אסור אין עליו קורט דם מותר ומסיק עלה אמר רב הונא לא שנא אלא שלא מלחו אבל מלחו אסור אימור מלח העבירתו, פי' ולכך אסור כי מלחו אפילו בלא קורט דם, ולפי זה אם נמצא מחט משני צדדין לאחר מליחה מיתסר אפילו בלא קורט דם כי ההוא דעור לבוב דאין סברא לחלק בין עור לדבר אחר, ושמא הוא הדין להדחה ואם כן לא תמצא היתר דאין עליה קורט דם אלא דוקא קודם הדחה ומליחה, וצ"ע ברב אלפס ובס"ג (הלכות טריפות סי' ס"ג), ולפי' דפי' דהוא הדין הדיחו אם כן האי דנקט גבי עור לבוב מלחו ולא נקט הדיחו היינו משום שדרך הוא למלוח העור בלא הדחה, וצ"ע במיימוני (הלכות שחיטה פ"ו הי"ב), עכ"ל ס"ק.
<h2>דף נא.</h2>
דין נפלה בהמה מגבוה עשרה טפחים לנמוך טריפהא), ואם דלגה מאיליה שמרה נפשה וכשירה, ואם הניח למעלה ומצאה למטה יש לומר שדלגה וכשירה, ואילים המנגחים זה את זה כשרים, וטבח המפיל בהמתו לארץ בשעה שרוצה לשחטה אע"פ שמפילה בחוזק כשירה לפי שנועצת צפרניה בקרקע, או אם החליקה ונפלה מאיליה כשירה אע"פ שאינו נועצת צפרניה בקרקע כיון שלא הפילה בחוזק (ואם) [וכיון שאין] גבוה י' טפחים מכריסה עד לארץ כשירה כדאיתא בפרק הפרה (בבא קמא דף נ', ועיין תוספות חולין דף נ"א ד"ה נפל), ואם נזרק טלה מרחוק לארץ אם נפל על מתניו כשר, ועופות שניצודו ואינם יכולים ללכת אי מקרבי קטרי של מצודה חיישינן. ובכל מקום שיש לחוש לריסוקי אברים כגון נפולה או טרופה בכותל צריך להמתן עד שתלךב), ואם הלכה ד' אמות אינה צריכה בדיקה וננערה לעמוד אע"פ שלא עמדה מועיל כאילו עמדהג), ועקרה רגלה להלך מועיל כאילו הלכה, ואם אינו רוצה לסמוך על בדיקתו ימתין עד שתעמוד או תשהה מעת לעת. ואם הכה אותה על ראשה והלכה המכה כלפי זנבה אם המקל לא הלך לכל אורך הבהמה יש לחוש לריסוקי אברים, ואפילו הלך המכה לכל אורך הבהמה יש לחוש אם יש במקל קשרים, וכן אם היכה אותה לרחבה. ואם נדבק העוף בדבק בחד גפיו שרי בתרי גפי אסור. ועוף שנחבט על פני המים כיון ששט מלא קומתו מלמטה למעלה דיו וכשר, או במיא דקיימי אפילו מלמעלה למטה כשר, אבל מלמעלה למטה במיא דלא קיימי לא מתכשר עד שיקדים לדבר הנזרק על פני הים, ואם נחבט על פירות וזרעים אי משרקי אין לחוש ואי לא יש לחוש. בהמה שלא בדק לה סרכי ריאה טריפה, ורש"י פירש דאפילו בבהמה גדולה אם לא בדק כשירה דהא קיימא לן כרב הונא (חולין דף ט') דאמר נשחטה בהמה בחזקת היתר עומדת עד שיודע ממה נטרפה ועוד דהלכה למשה מסיני דאזלינן בתר רובא, אך אין מפרסמין הדבר, ואנו סומכין על פרש"י בגדיים וטלאים שאין רגילות להיות בהן סירכין כשהן קטנים ואם לא בדק בהן כשירים בדיעבדד). א) משום ריסוקי אברים, אך אם הלכה כשירה ואם עמדה צריכה בדיקה וכן אם שהתה מעת לעת צריכה בדיקה כי ההיא דר' אליעזר בן אנטיגנוס בפרק אלו טריפות (דף נ"ו), ואע"ג דבפרק שור שנגח (ב"ק דף נ') קאמר רב נחמן אילו שקל מריה דהאי תורא קבא דקמחא ואזיל וגמיר בי מדרשא אם שהתה מעת לעת ושחטה כשירה לא אפסדיה לתוריה, לאו משום שהיה כשר כששהתה מעת לעת בלא בדיקה אלא הכי קאמר אם שהיתה מעת לעת אז היה לו תקנה על ידי בדיקה אבל עכשיו שנשחט בתוך מעת לעת בלא הילוך ובלא עמידה אין לו תקנה כלל, והשתא דפרישית דבין עמדה ובין שהתה מעת לעת בעיא בדיקה ואנן לא בקיאינן בבדיקה הילכך בהמה שנפלה מגבוה י' טפחים או כיוצא בו שיש לחוש לריסוקי אברים ימתין לה עד שתלך דאז כשירה היא בלא שום בדיקה כלל, עכ"ל ס"ק. ב) ואז מותרת בלא שום בדיקה, שאילו עמדה או שהתה מעת לעת בעי בדיקה כדפירשתי לעיל בהגה"ה, ואנן לא בקיאינן בבדיקה, עכ"ל ס"ק. ג) ומיהו בעי בדיקה ואנן לא בקיאינן בבדיקה, עכ"ל ס"ק. ד) אבל בבהמה גדולה טריפה אפילו בדיעבד כיון דסירכות מצויות בהן, עכ"ל ס"ק.
<h2>דף נב:</h2>
דין דרוסת זאב אפילו הכה בידו בהמה גסה טריפה, ודווקא הכה אותה מיד שלפניה אבל מיד שלאחריה כשירה וגם לא לישוך בשן דאין זו דרוסה, וכן חתול ונמיהא) יש לו דריסה בגדיים וטלאים דווקא זוטרא ולא באימרי רברבי, וחולדה בעופות. ועוף טמא שהכה עופות טהורין כגון ג"ץ אוטויי"ר בלע"ז בעוף הגסב) ונץ איפרויי"ר בלע"ז בעוף הדקג) ושאר עופות הדורסין בדמותהון טריפה. ואם שחט העוף טהור קודם שהסיר העוף טמא את ידו ממנו כשר אך יש לחוש שמא הוציא ידו כבר שלא בפניו ואסור בכל עניין. ואם זאב או חתול נכנס בעדר עם בהמות ושותק והם צועקות חישינן, ואם חתול או חולדה נכנס בלול של תרנגולין והוא שותק והם צועקים דזה שכיח מותרין דאינו זורק ארס אלא במקום שבורחין מפניו. זה דין חולדה [וחתול] בעוף, אבל בזאב ליכא האי חילוק ואסור, וזאב שנשא בהמה מן העדר והצילה הרועה ונתערבה עם בהמות ושותק והם צועקות חיישינן, ואם חתול או חולדה נכנס בלול הכה בשן או ברגל ולא ביד ואם ת"ל ביד שמא אינה זאת, אמנם פי' לקמן בשם ר"י דבריה או דבר שבמניין או בעלי חיים אפילו באלף לא בטילי, ואין חילוק בין איסורין ודאי קודם שנתערבו ובין איסורין האסורין מספק קודם שנתערבו כיון דאיכא ספיקא דאורייתא מקודם, צ"עד) דאפילו בספק דאורייתא שייך בו כרת וחיוב אשם תלויה). ואם באה הבהמה לפנינו שמלוכלכה צוארה מן הכאת זאב בבהמה או חתול בעופות אסורה ואפילו בקנה דהוי במשהו, ואם בקוץ הוי מלוכלך שלא בדרוסה הוי ברובא, ואם הוא עוף דממסמס קועיה דמא יכול ליבדקו), וספק דרוסה וספק נקובה יש לתלות בנקובה. וכל ספק טריפה שבא לפני חכם ולא נתברר לו כגון נשבר העצם ויצא לחוץ או ספק סירכא או כל שאר ספיקות ולא ידע אם הם קודם שחיטה אם לא, וכן בוקא דאטמא דשף מדוכתיה ולא ידע אם איעכול ניביה, בכולן פוסק בס"ג (שם) לאיסור ולא אמרינן נשחטה הותרה כדאמ' גבי בא זאב ונטל בני מעים, [וקל למבין]. השוחט בהמה ונמצאת טריפה ועשו ממנה גבינים אם הטרפות מסרכות או הוגלד פי המכה כל הגבינים של ג' ימים אחרונים אסורין, וכן הוגלד פי המכה של מחט, אבל שלפני ג' ימים מותרין, ושאר טריפות כשירים, אבל בטרפות הבא מן הבטן כגון יתירות הכל אסורין, ועצם שנשבר ונרפא שקורין רנוייא"ר בלע"ז כשירה. וביצת טריפה אסורהז) ולד טריפה כשר. א) [נמיה] פ"ה (חולין דף נ"ב) שהוא מרטינ"א בלע"ז יש לה דין חתול, ע"כ. ואם נשא זאב שה מן העדר בפיו והצילו כבר אמרינן דאין דרוסה בשן ומותרים, עכ"ל ס"ג. ב) [פ"ה אווזין ותרנגולין]. ג) [הדק פ"ה צפרים ויונים, ופי' התוס' (דף מ"ב) ואותן עופות שלקחן אישפרוו"ש כגון מלאר"ט בלע"ז יש לספק שהן עוף הדק ויש בהן משום דריסה, עכ"ל ריש פרק אלו טריפות]. ד) בפ"ג דמסכת תרומות תנן ספק תרומה אינה מדמעת וקפסיק ותני אפילו בדבר שדרכן לימנות, וגם ר"ת מתירן מטעם דניידי וכל דפריש מרובה פריש, מצאתי. ה) וכל הדורסין שהם אחר ממה שהן יכולין לדרוס כל האחרים אסורין כיון שהם במקום צר שאין יכולים לברוח דלא אמרינן נח רוגזיה אלא כשהרג אחד מהם אבל בהכאה גרידא לא, עכ"ל התוס' בפרק אלו טריפות. ו) פי' שישחוט הקנה ויהפוך הושט ויבדקנו, עכ"ל. ז) היה עוף ספק טריפה אמרינן שכל ביצים שתלד בשחלא ראשונה — פי' ערימה ראשונה משהין אותו אם טענה ערימה שניה והתחילה לילד — פי' אם נזקקת אחרי כן לתרנגול ויש להם עוד ביצים — מותרות הראשונות שאם היתה טריפה לא היתה יולדת עוד ואם לא ילדה הרי הן אסורות, לס"ג (סי' קל"ב). כדאמרינן (חולין דף נ"ח) בזכר י"ב חדש ובנקיבה כל שאינה יולדת, אבל ביצים שיולדת בשיחלא קמא אסורין דהיינו ביצים שהיו במיעיה בשעת טרפות, ע"כ לשון השערים.
<h2>דף נה.</h2>
ניטל הטחול או הכליותא) כשירה, ניקב הטחול בסומכיה פי' בעביו טריפה בקולשיה כשירה, וכוליא שלקתה כי מטא לקותא במקום חריץ, ואי מליא מוגלא טריפה מים זכים צלולין דלא סריחי כשירה, וכוליא שהקטינה טריפה בדקה עד כפול בגסה עד כעניבה בינוניתב). ומעשה בא לפני רש"י בטלה שלא היה לו כי אם כוליא אחת והתירו ואמר דדווקא בדקה החמירו אם הקטינה עד כפול אבל ניטלה כשירה. א) ניקבה הכוליא כשירה דהא נטלו הכליות כשירה וכ"ש ניקבו, עכ"ל בפרק אלו טריפות (דף נ"ה). ב) ואף על פי שאם ניטל הכוליא או שתיהן כשירה, לשון ס"ק.
<h2>דף נז.</h2>
דין נשמט ירך הבהמה או מן העוף במקום חבורן בקולית בלא איעכול ניביה כשירה, אבל איעכול ניביה פירוש ניקב טריפה. דין שמוטת יד בבהמה דהיינו רגל שלפניה כשירה, שמוטת גף בעוף ממקום חיבורו בכתף טריפה שמא ניקבה הריאה שקורין פיקחא). א) ודווקא שמוטת גף ממקום חיבורו לגוף אבל למטה ממקום חיבורו לגוף בין שבורה בין חתוכה כשירה, לס"ק. [אך האבר אסור אבל אם נשמט בפרק אחד כשר אף האבר, לשון התשב"ץ, בהגה"ה (תשב"ץ סי' שכ"ז)].
<h2>דף עד.</h2>
והשוחט הבהמה ומצא בה בן ט' חי וכל שכן בן ח' חי מותר בשחיטת אמו, אך אם תפריס על גבי קרקע צריך שחיטה משום מראית העין אבל אין טרפות נוהג בוא) וגם חלבו מותר אך דמו אסור, ואם האם טריפה העובר מותר בשחיטתו כשהוא בן ט' חי, ואם מצא בה בן ח' אפילו חי אין שחיטתו מטהרתו אחר שאמו טריפה, וספק אסורב). א) ואף על פי שדרסו זאב לאחר שיצא קודם שנשחט התירו רב אשי מפני שמן התורה חשוב כשחוט מתחילתו, עכ"ל סמ"ג (סי' קל"ו). ב) ולכך כשנמצאת האם טריפה טוב לאסור כל הולדות הנמצאות בתוכה מספק שמא אינה בן ט' לס"ג. כל עובר שהוציא ראשו והחזירו ואחר כך שחט אמו אין שחיטת אמו מטהרתו והרי הוא כילוד וצריך שחיטה. שליא שיצתה מקצתה ושחט הבהמה אם היתה שליא זו קשורה בולד מה שיצא ממנה אסור והשאר מותר ואם לא היתה קשורה בו כולה אסורה, עכ"ל המיימוני (הלכות מאכלות אסורות פרק ה' הלכה י"ג).
<h2>דף עו.</h2>
ניטל צומת הגידים טריפה שנחתך מעט מן הבשר עם אחד מן החוטין למעלה מן הארכובה בסמוך לה אע"ג דהעצם שלם טריפה דבחוט אחד שנפסק כולו או רובו טריפה בין בבהמה ובין בעוףא), נחתכו רגליה למעלה מן הארכובה אפילו שלא במקום צומת הגידין טריפה והוא הדין נשבר העצם ויצא לחוץ דרך נקב קטן שאין עור ובשר חופין את רוב השבירה, ודווקא ברגל שלאחריה אבל ברגל שלפניה אפילו כולו נחתך למעלה מן הארכובה כשירה דאמר רב (חולין דף ע"ו) בעלת חמש או בעלת שלוש ברגל טריפה אבל ביד הוי מום לגבוה ולהדיוט שרי, והיכא שנשבר העצם למעלה או למטה ולא נחתך לגמרי אם לא יוצא לחוץ הכל כשר בין הבהמה בין האבר ואם יצא לחוץ למעלה מן הארכובה הכל אסור משום טריפה אבל למטה מן הארכובה ויצא לחוץ הבהמה והעוף כשירין, אבל האבר יש לו דין אבר מן החי מדרבנן ואסור למולחו עם הבשר ולהושיטו לבני נח מדרבנן, ונפקא מינא דאם יש ספק אזלינן לקולא, אבל מן התורה אין לו דין אבר מן החי אפילו למעלה מן הארכובה כי אם משום טריפה כדאמרינן בפרק אמרו לו (כריתות דף ט"ו). עור ובשר חופין רוב השבירה שאמרנו שכשר צריך רוב הכסוי מבשר ומיעוט מעור ואין הגידין מועילין לכסות כמו העור, ואם יצא עצם הנשבר דרך נקב קטן וחזר לפנים אין מועיל אחרי כן עור ובשר חופין רוב השבירהב). א) ונראה דאפילו לא ניטל מן הבשר עמו רק שנפסק החוט או רובו טריפה כיון שנפסק חוט אחד או רובו, וצ"ע בס"ג (סי' ס"ג). [וכשיש ריעותא למעלה סמוך לארכובה אף על גב דלא נשברה טריפה משום חששא דצומת הגידין, ודין זה אף בבהמה וכן אם יש ריעותא בפרק שקורין יציו"ל טריפה משום חששא דצומת הגידין וכן נשמט מהאי טעמא דצומת הגידין מתחילין ממקום היציול כדאיתא בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע"ו) כדפי' הקו' לשם, עכ"ל התשב"ץ בהגה"ה (סי' שכ"ז). שם בפרק בהמה המקשה נחלקו באיזו ארכובה אמרו נחתכה רגליה כו' רב יהודה מפרש ארכובה התחתונה ששם סמוך לה למעלה מן הפרק הוי צומת הגידין וזהו הארכובה הנמכרת עם הראש ויש לשון אחר שמקל שהוא הארכובה העליונה, ורש"י פוסק כרב יהודה ורב אלפס וכמה גדולים מצרפת פוסקין כמו הלשון שמקל, עכ"ל. ב) ואם בא לפנינו בהמה או עוף שכבר נשבר רגלם למעלה מן הארכובה ונרפא שקורין רנוייא"ר בלע"ז כשירה דבידוע שלא יצא העצם לחוץ כך כתב הר"ם נ"ע, עכ"ל ס"ק.
